iw.skulpture-srbija.com
מֵידָע

הלווייתו של בעל הבית

הלווייתו של בעל הבית


We are searching data for your request:

Forums and discussions:
Manuals and reference books:
Data from registers:
Wait the end of the search in all databases.
Upon completion, a link will appear to access the found materials.


מה אתה אומר למישהי שנמצאת בהריון שבעה חודשים ופשוט איבדה את בעלה לדימום במוח?

"להיות חזק." מיד אני מרגיש טיפש. מי אני שאגיד לה להיות חזקה? אני לא משפחה. אני אפילו לא מסווג כחבר.

אני יושב לידה בחדר צפוף. הקירות זקוקים למעטה צבע טרי. אין רהיטים מלבד המיטה בגודל קינג סייז שאוכל לחלל ההליכה. ישנם מדפים הבנויים אל הקיר המכוסים בסדין אדום שמסתובב עם מאוורר התקרה. הוא מתנגש עם כיסוי המיטה הסגול. הדירה שאני שוכר מהם במצב טוב בהרבה ומרווחת בהרבה.

"זה היה האחרון salwar הוא הביא אותי, "היא אומרת כשהיא מוחה את הקארי ששפכה עליה דפטה. אני לא אומר כלום. אין שום דבר שאני יכול לומר, באמת. אפילו חיוך נראה לא רלוונטי בעקבות כל הכאב. אני פשוט יושב שם, מקווה שזה הדבר הכי טוב שאני יכול לעשות.

אני עוטף את מוחי ומנסה לחשוב על דברים לומר. האמת שמעולם לא הכרתי אותה הרבה. אפילו לא ידעתי שהיא בהריון. אולי זה לא היה רעיון טוב לבוא.

אישה עם פנים חביבות מביאה לה כוס מים. היא עוצמת את עיניה ואומרת מבלי לומר, "לא, אני לא צריכה מים." האישה מניחה את הכוס על הרצפה ומסתובבת ומחייכת אלי. מיד אני יודע שהיא אחותה. יש להם אותו חיוך.

"האם אתה חבר שלה?"

אני דוכן כחצי דקה. האם התשובה הנכונה היא כן או לא?

במקום זאת אני פשוט אומר, "אני הדייר שלה."

האחות יוצאת מהחדר ואנחנו ממשיכים לשבת בשקט. יש הרבה דברים שאני רוצה לספר לה, הרבה דברים שאני צריך לומר כדי לנחם אותה, אבל מילים מכזיבות אותי. בכל פעם שאני מתחיל לומר משהו, זה נראה טיפשי. אני לא יודע מה עובר עליה. הדממה הופכת לחרשת. כדי להטביע את זה אני אומר, "אל תהסס להתקשר אליי אם אתה זקוק למשהו."

אני יודע שהיא לעולם לא תתקשר אליי. אין לה את המספר שלי, ואני יודע שלא תחליף מספרים כשאעזוב.

היא מניחה את ידיה על בטנה ומשפשפת אותה בעדינות.

חמותה נכנסת ואומרת לה שהיא צריכה לאכול משהו. היא מביטה קדימה ואינה מגלה סימנים לקום.

החמות דומה מאוד לבעלה במחוות הידיים שלה. הדרך בה היא מניחה את ידיה על מותניה ומדברת. הוא היה בא כל חודש לגבות את שכר הדירה שלי. הוא לא האמין בהעברות בנקאיות. הוא העדיף לבוא באופן אישי.

פעם אחת הוא ישהה ​​לכוס קפה. בביקור אחד כזה הוא סיפר לי איך הוא פגש את אשתו, וכיצד לקח לו שנה שלמה לשכנע את הוריו האורתודוקסים לאפשר לו להתחתן עם בחורה מאזור אחר, דת, תרבות.

החמות, שלא רואה שום תגובה, אומרת לה שעליה להתחשב בילד של בעלה. קָשֶׁה. אבל היא עדיין לא זזה. היא מביטה קדימה, דרך הדלת הפתוחה, אל תוך רעש הכומר המציע תפילות וקייטרינג המגיש ארוחת צהריים.

דמעות מתגלגלות מעיניה. היום היא איבדה לא רק את בעלה, אלא את הקשר היחיד שלה לתרבות ודת אחרת; כזו שבה ילדה ללא ספק יגדל בה.

הדמעות הדוממות הופכות לבכי שקט. אני לוקח את שתי ידיה בשלי. אני לא יכול להציע לה מילים שאין לי. ממילא אין לה שום שימוש בהם. היא הייתה נתונה להם כל הבוקר. אני לא רוצה להוסיף לזה.

אני לוחץ בעדינות את ידיה להתראות. היא לא מגיבה. אני מהסס. האם אני אומר לה שאני עוזב או שאני פשוט עוזב?

היא נופלת על המיטה ועוצמת את עיניה. אני מרים את התיק ויוצא בשקט.

בדרכי החוצה אני חולף על פני קבוצת נשים שיושבות על מחצלת על הרצפה ומחכות שהגברים יסיימו את ארוחת הצהריים. אני תופס את הזנב של השיחה: "תמיד אמרתי להם שהבית לא טוב להם. אם הם היו מקשיבים לי, הוא לא היה צריך למות. "


צפו בסרטון: לזכר אח לנשק: לוחמים מנציחים את עמית בן יגאל זל


הערות:

  1. Airell

    בינינו, אני ממליץ לך לנסות את google.com

  2. Kell

    אבל מה אני יכול להגיד כאן?

  3. Kegal

    Cool, what else can I say.

  4. Polycarp

    I missed something?

  5. Justin

    wonderfully, it's entertaining information



לרשום הודעה